תנ"ך על הפרק - תהילים קיט - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

תהילים קיט

686 / 929
היום

הפרק

אַשְׁרֵ֥י תְמִֽימֵי־דָ֑רֶךְ הַֽ֝הֹלְכִ֗ים בְּתוֹרַ֥ת יְהוָֽה׃אַ֭שְׁרֵי נֹצְרֵ֥י עֵדֹתָ֗יו בְּכָל־לֵ֥ב יִדְרְשֽׁוּהוּ׃אַ֭ף לֹֽא־פָעֲל֣וּ עַוְלָ֑ה בִּדְרָכָ֥יו הָלָֽכוּ׃אַ֭תָּה צִוִּ֥יתָה פִקֻּדֶ֗יךָ לִשְׁמֹ֥ר מְאֹֽד׃אַ֭חֲלַי יִכֹּ֥נוּ דְרָכָ֗י לִשְׁמֹ֥ר חֻקֶּֽיךָ׃אָ֥ז לֹא־אֵב֑וֹשׁ בְּ֝הַבִּיטִ֗י אֶל־כָּל־מִצְוֺתֶֽיךָ׃א֭וֹדְךָ בְּיֹ֣שֶׁר לֵבָ֑ב בְּ֝לָמְדִ֗י מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃אֶת־חֻקֶּ֥יךָ אֶשְׁמֹ֑ר אַֽל־תַּעַזְבֵ֥נִי עַד־מְאֹֽד׃בַּמֶּ֣ה יְזַכֶּה־נַּ֭עַר אֶת־אָרְח֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗ר כִּדְבָרֶֽךָ׃בְּכָל־לִבִּ֥י דְרַשְׁתִּ֑יךָ אַל־תַּ֝שְׁגֵּ֗נִי מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃בְּ֭לִבִּי צָפַ֣נְתִּי אִמְרָתֶ֑ךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֶֽחֱטָא־לָֽךְ׃בָּר֖וּךְ אַתָּ֥ה יְהוָ֗ה לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃בִּשְׂפָתַ֥י סִפַּ֑רְתִּי כֹּ֝֗ל מִשְׁפְּטֵי־פִֽיךָ׃בְּדֶ֖רֶךְ עֵדְוֺתֶ֥יךָ שַׂ֗שְׂתִּי כְּעַ֣ל כָּל־הֽוֹן׃בְּפִקֻּדֶ֥יךָ אָשִׂ֑יחָה וְ֝אַבִּ֗יטָה אֹרְחֹתֶֽיךָ׃בְּחֻקֹּתֶ֥יךָ אֶֽשְׁתַּעֲשָׁ֑ע לֹ֭א אֶשְׁכַּ֣ח דְּבָרֶֽךָ׃גְּמֹ֖ל עַֽל־עַבְדְּךָ֥ אֶֽחְיֶ֗ה וְאֶשְׁמְרָ֥ה דְבָרֶֽךָ׃גַּל־עֵינַ֥י וְאַבִּ֑יטָה נִ֝פְלָא֗וֹת מִתּוֹרָתֶֽךָ׃גֵּ֣ר אָנֹכִ֣י בָאָ֑רֶץ אַל־תַּסְתֵּ֥ר מִ֝מֶּ֗נִּי מִצְוֺתֶֽיךָ׃גָּרְסָ֣ה נַפְשִׁ֣י לְתַאֲבָ֑ה אֶֽל־מִשְׁפָּטֶ֥יךָ בְכָל־עֵֽת׃גָּ֭עַרְתָּ זֵדִ֣ים אֲרוּרִ֑ים הַ֝שֹּׁגִים מִמִּצְוֺתֶֽיךָ׃גַּ֣ל מֵֽ֭עָלַי חֶרְפָּ֣ה וָב֑וּז כִּ֖י עֵדֹתֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃גַּ֤ם יָֽשְׁב֣וּ שָׂ֭רִים בִּ֣י נִדְבָּ֑רוּ עַ֝בְדְּךָ֗ יָשִׂ֥יחַ בְּחֻקֶּֽיךָ׃גַּֽם־עֵ֭דֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָ֗י אַנְשֵׁ֥י עֲצָתִֽי׃דָּֽבְקָ֣ה לֶעָפָ֣ר נַפְשִׁ֑י חַ֝יֵּ֗נִי כִּדְבָרֶֽךָ׃דְּרָכַ֣י סִ֭פַּרְתִּי וַֽתַּעֲנֵ֗נִי לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃דֶּֽרֶךְ־פִּקּוּדֶ֥יךָ הֲבִינֵ֑נִי וְ֝אָשִׂ֗יחָה בְּנִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃דָּלְפָ֣ה נַ֭פְשִׁי מִתּוּגָ֑ה קַ֝יְּמֵ֗נִי כִּדְבָרֶֽךָ׃דֶּֽרֶךְ־שֶׁ֭קֶר הָסֵ֣ר מִמֶּ֑נִּי וְֽתוֹרָתְךָ֥ חָנֵּֽנִי׃דֶּֽרֶךְ־אֱמוּנָ֥ה בָחָ֑רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֥יךָ שִׁוִּֽיתִי׃דָּבַ֥קְתִּי בְעֵֽדְוֺתֶ֑יךָ יְ֝הוָ֗ה אַל־תְּבִישֵֽׁנִי׃דֶּֽרֶךְ־מִצְוֺתֶ֥יךָ אָר֑וּץ כִּ֖י תַרְחִ֣יב לִבִּֽי׃הוֹרֵ֣נִי יְ֭הוָה דֶּ֥רֶךְ חֻקֶּ֗יךָ וְאֶצְּרֶ֥נָּה עֵֽקֶב׃הֲ֭בִינֵנִי וְאֶצְּרָ֥ה תֽוֹרָתֶ֗ךָ וְאֶשְׁמְרֶ֥נָּה בְכָל־לֵֽב׃הַ֭דְרִיכֵנִי בִּנְתִ֣יב מִצְוֺתֶ֑יךָ כִּי־ב֥וֹ חָפָֽצְתִּי׃הַט־לִ֭בִּי אֶל־עֵדְוֺתֶ֗יךָ וְאַ֣ל אֶל־בָּֽצַע׃הַעֲבֵ֣ר עֵ֭ינַי מֵרְא֣וֹת שָׁ֑וְא בִּדְרָכֶ֥ךָ חַיֵּֽנִי׃הָקֵ֣ם לְ֭עַבְדְּךָ אִמְרָתֶ֑ךָ אֲ֝שֶׁ֗ר לְיִרְאָתֶֽךָ׃הַעֲבֵ֣ר חֶ֭רְפָּתִי אֲשֶׁ֣ר יָגֹ֑רְתִּי כִּ֖י מִשְׁפָּטֶ֣יךָ טוֹבִֽים׃הִ֭נֵּה תָּאַ֣בְתִּי לְפִקֻּדֶ֑יךָ בְּצִדְקָתְךָ֥ חַיֵּֽנִי׃וִֽיבֹאֻ֣נִי חֲסָדֶ֣ךָ יְהוָ֑ה תְּ֝שֽׁוּעָתְךָ֗ כְּאִמְרָתֶֽךָ׃וְאֶֽעֱנֶ֣ה חֹרְפִ֣י דָבָ֑ר כִּֽי־בָ֝טַחְתִּי בִּדְבָרֶֽךָ׃וְֽאַל־תַּצֵּ֬ל מִפִּ֣י דְבַר־אֱמֶ֣ת עַד־מְאֹ֑ד כִּ֖י לְמִשְׁפָּטֶ֣ךָ יִחָֽלְתִּי׃וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃וְאֶתְהַלְּכָ֥ה בָרְחָבָ֑ה כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃וַאֲדַבְּרָ֣ה בְ֭עֵדֹתֶיךָ נֶ֥גֶד מְלָכִ֗ים וְלֹ֣א אֵבֽוֹשׁ׃וְאֶשְׁתַּֽעֲשַׁ֥ע בְּמִצְוֺתֶ֗יךָ אֲשֶׁ֣ר אָהָֽבְתִּי׃וְאֶשָּֽׂא־כַפַּ֗י אֶֽל־מִ֭צְוֺתֶיךָ אֲשֶׁ֥ר אָהָ֗בְתִּי וְאָשִׂ֥יחָה בְחֻקֶּֽיךָ׃זְכֹר־דָּבָ֥ר לְעַבְדֶּ֑ךָ עַ֝֗ל אֲשֶׁ֣ר יִֽחַלְתָּֽנִי׃זֹ֣את נֶחָמָתִ֣י בְעָנְיִ֑י כִּ֖י אִמְרָתְךָ֣ חִיָּֽתְנִי׃זֵ֭דִים הֱלִיצֻ֣נִי עַד־מְאֹ֑ד מִ֝תּֽוֹרָתְךָ֗ לֹ֣א נָטִֽיתִי׃זָ֘כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵעוֹלָ֥ם ׀ יְהוָ֗ה וָֽאֶתְנֶחָֽם׃זַלְעָפָ֣ה אֲ֭חָזַתְנִי מֵרְשָׁעִ֑ים עֹ֝זְבֵ֗י תּוֹרָתֶֽךָ׃זְ֭מִרוֹת הָֽיוּ־לִ֥י חֻקֶּ֗יךָ בְּבֵ֣ית מְגוּרָֽי׃זָ֘כַ֤רְתִּי בַלַּ֣יְלָה שִׁמְךָ֣ יְהוָ֑ה וָֽ֝אֶשְׁמְרָ֗ה תּוֹרָתֶֽךָ׃זֹ֥את הָֽיְתָה־לִּ֑י כִּ֖י פִקֻּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃חֶלְקִ֖י יְהוָ֥ה אָמַ֗רְתִּי לִשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽיךָ׃חִלִּ֣יתִי פָנֶ֣יךָ בְכָל־לֵ֑ב חָ֝נֵּ֗נִי כְּאִמְרָתֶֽךָ׃חִשַּׁ֥בְתִּי דְרָכָ֑י וָאָשִׁ֥יבָה רַ֝גְלַ֗י אֶל־עֵדֹתֶֽיךָ׃חַ֭שְׁתִּי וְלֹ֣א הִתְמַהְמָ֑הְתִּי לִ֝שְׁמֹ֗ר מִצְוֺתֶֽיךָ׃חֶבְלֵ֣י רְשָׁעִ֣ים עִוְּדֻ֑נִי תּֽ֝וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃חֲצֽוֹת־לַ֗יְלָה אָ֭קוּם לְהוֹד֣וֹת לָ֑ךְ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃חָבֵ֣ר אָ֭נִי לְכָל־אֲשֶׁ֣ר יְרֵא֑וּךָ וּ֝לְשֹׁמְרֵ֗י פִּקּוּדֶֽיךָ׃חַסְדְּךָ֣ יְ֭הוָה מָלְאָ֥ה הָאָ֗רֶץ חֻקֶּ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃ט֭וֹב עָשִׂ֣יתָ עִֽם־עַבְדְּךָ֑ יְ֝הוָ֗ה כִּדְבָרֶֽךָ׃ט֤וּב טַ֣עַם וָדַ֣עַת לַמְּדֵ֑נִי כִּ֖י בְמִצְוֺתֶ֣יךָ הֶאֱמָֽנְתִּי׃טֶ֣רֶם אֶ֭עֱנֶה אֲנִ֣י שֹׁגֵ֑ג וְ֝עַתָּ֗ה אִמְרָתְךָ֥ שָׁמָֽרְתִּי׃טוֹב־אַתָּ֥ה וּמֵטִ֗יב לַמְּדֵ֥נִי חֻקֶּֽיךָ׃טָפְל֬וּ עָלַ֣י שֶׁ֣קֶר זֵדִ֑ים אֲ֝נִ֗י בְּכָל־לֵ֤ב ׀ אֱצֹּ֬ר פִּקּוּדֶֽיךָ׃טָפַ֣שׁ כַּחֵ֣לֶב לִבָּ֑ם אֲ֝נִ֗י תּוֹרָתְךָ֥ שִֽׁעֲשָֽׁעְתִּי׃טֽוֹב־לִ֥י כִֽי־עֻנֵּ֑יתִי לְ֝מַ֗עַן אֶלְמַ֥ד חֻקֶּֽיךָ׃טֽוֹב־לִ֥י תֽוֹרַת־פִּ֑יךָ מֵ֝אַלְפֵ֗י זָהָ֥ב וָכָֽסֶף׃יָדֶ֣יךָ עָ֭שׂוּנִי וַֽיְכוֹנְנ֑וּנִי הֲ֝בִינֵ֗נִי וְאֶלְמְדָ֥ה מִצְוֺתֶֽיךָ׃יְ֭רֵאֶיךָ יִרְא֣וּנִי וְיִשְׂמָ֑חוּ כִּ֖י לִדְבָרְךָ֣ יִחָֽלְתִּי׃יָדַ֣עְתִּי יְ֭הוָה כִּי־צֶ֣דֶק מִשְׁפָּטֶ֑יךָ וֶ֝אֱמוּנָ֗ה עִנִּיתָֽנִי׃יְהִי־נָ֣א חַסְדְּךָ֣ לְנַחֲמֵ֑נִי כְּאִמְרָתְךָ֥ לְעַבְדֶּֽךָ׃יְבֹא֣וּנִי רַחֲמֶ֣יךָ וְאֶֽחְיֶ֑ה כִּי־תֽ֝וֹרָתְךָ֗ שַֽׁעֲשֻׁעָֽי׃יֵבֹ֣שׁוּ זֵ֭דִים כִּי־שֶׁ֣קֶר עִוְּת֑וּנִי אֲ֝נִ֗י אָשִׂ֥יחַ בְּפִקּוּדֶֽיךָ׃יָשׁ֣וּבוּ לִ֣י יְרֵאֶ֑יךָוידעווְ֝יֹדְעֵ֗יעֵדֹתֶֽיךָ׃יְהִֽי־לִבִּ֣י תָמִ֣ים בְּחֻקֶּ֑יךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֵבֽוֹשׁ׃כָּלְתָ֣ה לִתְשׁוּעָתְךָ֣ נַפְשִׁ֑י לִדְבָרְךָ֥ יִחָֽלְתִּי׃כָּל֣וּ עֵ֭ינַי לְאִמְרָתֶ֑ךָ לֵ֝אמֹ֗ר מָתַ֥י תְּֽנַחֲמֵֽנִי׃כִּֽי־הָ֭יִיתִי כְּנֹ֣אד בְּקִיט֑וֹר חֻ֝קֶּ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃כַּמָּ֥ה יְמֵֽי־עַבְדֶּ֑ךָ מָתַ֬י תַּעֲשֶׂ֖ה בְרֹדְפַ֣י מִשְׁפָּֽט׃כָּֽרוּ־לִ֣י זֵדִ֣ים שִׁיח֑וֹת אֲ֝שֶׁ֗ר לֹ֣א כְתוֹרָתֶֽךָ׃כָּל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמוּנָ֑ה שֶׁ֖קֶר רְדָפ֣וּנִי עָזְרֵֽנִי׃כִּ֭מְעַט כִּלּ֣וּנִי בָאָ֑רֶץ וַ֝אֲנִ֗י לֹא־עָזַ֥בְתִּי פִקֻּודֶֽיךָ׃כְּחַסְדְּךָ֥ חַיֵּ֑נִי וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה עֵד֥וּת פִּֽיךָ׃לְעוֹלָ֥ם יְהוָ֑ה דְּ֝בָרְךָ֗ נִצָּ֥ב בַּשָּׁמָֽיִם׃לְדֹ֣ר וָ֭דֹר אֱמֽוּנָתֶ֑ךָ כּוֹנַ֥נְתָּ אֶ֝֗רֶץ וַֽתַּעֲמֹֽד׃לְֽ֭מִשְׁפָּטֶיךָ עָמְד֣וּ הַיּ֑וֹם כִּ֖י הַכֹּ֣ל עֲבָדֶֽיךָ׃לוּלֵ֣י ת֭וֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָ֑י אָ֝֗ז אָבַ֥דְתִּי בְעָנְיִֽי׃לְ֭עוֹלָם לֹא־אֶשְׁכַּ֣ח פִּקּוּדֶ֑יךָ כִּ֥י בָ֝֗ם חִיִּיתָֽנִי׃לְֽךָ־אֲ֭נִי הוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃לִ֤י קִוּ֣וּ רְשָׁעִ֣ים לְאַבְּדֵ֑נִי עֵ֝דֹתֶ֗יךָ אֶתְבּוֹנָֽן׃לְֽכָל תִּ֭כְלָה רָאִ֣יתִי קֵ֑ץ רְחָבָ֖ה מִצְוָתְךָ֣ מְאֹֽד׃מָֽה־אָהַ֥בְתִּי תוֹרָתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם הִ֣יא שִׂיחָתִֽי׃מֵ֭אֹ֣יְבַי תְּחַכְּמֵ֣נִי מִצְוֺתֶ֑ךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם הִיא־לִֽי׃מִכָּל־מְלַמְּדַ֥י הִשְׂכַּ֑לְתִּי כִּ֥י עֵ֝דְוֺתֶ֗יךָ שִׂ֣יחָה לִֽֿי׃מִזְּקֵנִ֥ים אֶתְבּוֹנָ֑ן כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ נָצָֽרְתִּי׃מִכָּל־אֹ֣רַח רָ֭ע כָּלִ֣אתִי רַגְלָ֑י לְ֝מַ֗עַן אֶשְׁמֹ֥ר דְּבָרֶֽךָ׃מִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ לֹא־סָ֑רְתִּי כִּֽי־אַ֝תָּ֗ה הוֹרֵתָֽנִי׃מַה־נִּמְלְצ֣וּ לְ֭חִכִּי אִמְרָתֶ֗ךָ מִדְּבַ֥שׁ לְפִֽי׃מִפִּקּוּדֶ֥יךָ אֶתְבּוֹנָ֑ן עַל־כֵּ֝֗ן שָׂנֵ֤אתִי ׀ כָּל־אֹ֬רַח שָֽׁקֶר׃נֵר־לְרַגְלִ֥י דְבָרֶ֑ךָ וְ֝א֗וֹר לִנְתִיבָתִֽי׃נִשְׁבַּ֥עְתִּי וָאֲקַיֵּ֑מָה לִ֝שְׁמֹ֗ר מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃נַעֲנֵ֥יתִי עַד־מְאֹ֑ד יְ֝הוָ֗ה חַיֵּ֥נִי כִדְבָרֶֽךָ׃נִדְב֣וֹת פִּ֭י רְצֵה־נָ֣א יְהוָ֑ה וּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃נַפְשִׁ֣י בְכַפִּ֣י תָמִ֑יד וְ֝תֽוֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃נָתְנ֬וּ רְשָׁעִ֣ים פַּ֣ח לִ֑י וּ֝מִפִּקּוּדֶ֗יךָ לֹ֣א תָעִֽיתִי׃נָחַ֣לְתִּי עֵדְוֺתֶ֣יךָ לְעוֹלָ֑ם כִּֽי־שְׂשׂ֖וֹן לִבִּ֣י הֵֽמָּה׃נָטִ֣יתִי לִ֭בִּי לַעֲשׂ֥וֹת חֻקֶּ֗יךָ לְעוֹלָ֥ם עֵֽקֶב׃סֵעֲפִ֥ים שָׂנֵ֑אתִי וְֽתוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי׃סִתְרִ֣י וּמָגִנִּ֣י אָ֑תָּה לִדְבָרְךָ֥ יִחָֽלְתִּי׃סֽוּרוּ־מִמֶּ֥נִּי מְרֵעִ֑ים וְ֝אֶצְּרָ֗ה מִצְוֺ֥ת אֱלֹהָֽי׃סָמְכֵ֣נִי כְאִמְרָתְךָ֣ וְאֶֽחְיֶ֑ה וְאַל־תְּ֝בִישֵׁ֗נִי מִשִּׂבְרִֽי׃סְעָדֵ֥נִי וְאִוָּשֵׁ֑עָה וְאֶשְׁעָ֖ה בְחֻקֶּ֣יךָ תָמִֽיד׃סָ֭לִיתָ כָּל־שׁוֹגִ֣ים מֵחֻקֶּ֑יךָ כִּי־שֶׁ֝֗קֶר תַּרְמִיתָֽם׃סִגִ֗ים הִשְׁבַּ֥תָּ כָל־רִשְׁעֵי־אָ֑רֶץ לָ֝כֵ֗ן אָהַ֥בְתִּי עֵדֹתֶֽיךָ׃סָמַ֣ר מִפַּחְדְּךָ֣ בְשָׂרִ֑י וּֽמִמִּשְׁפָּטֶ֥יךָ יָרֵֽאתִי׃עָ֭שִׂיתִי מִשְׁפָּ֣ט וָצֶ֑דֶק בַּל־תַּ֝נִּיחֵ֗נִי לְעֹֽשְׁקָֽי׃עֲרֹ֣ב עַבְדְּךָ֣ לְט֑וֹב אַֽל־יַעַשְׁקֻ֥נִי זֵדִֽים׃עֵ֭ינַי כָּל֣וּ לִֽישׁוּעָתֶ֑ךָ וּלְאִמְרַ֥ת צִדְקֶֽךָ׃עֲשֵׂ֖ה עִם־עַבְדְּךָ֥ כְחַסְדֶּ֗ךָ וְחֻקֶּ֥יךָ לַמְּדֵֽנִי׃עַבְדְּךָ־אָ֥נִי הֲבִינֵ֑נִי וְ֝אֵדְעָ֗ה עֵדֹתֶֽיךָ׃עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַיהוָ֑ה הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ׃עַל־כֵּ֭ן אָהַ֣בְתִּי מִצְוֺתֶ֑יךָ מִזָּהָ֥ב וּמִפָּֽז׃עַל־כֵּ֤ן ׀ כָּל־פִּקּ֣וּדֵי כֹ֣ל יִשָּׁ֑רְתִּי כָּל־אֹ֖רַח שֶׁ֣קֶר שָׂנֵֽאתִי׃פְּלָא֥וֹת עֵדְוֺתֶ֑יךָ עַל־כֵּ֝֗ן נְצָרָ֥תַם נַפְשִֽׁי׃פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים׃פִּֽי־פָ֭עַרְתִּי וָאֶשְׁאָ֑פָה כִּ֖י לְמִצְוֺתֶ֣יךָ יָאָֽבְתִּי׃פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחָנֵּ֑נִי כְּ֝מִשְׁפָּ֗ט לְאֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃פְּ֭עָמַי הָכֵ֣ן בְּאִמְרָתֶ֑ךָ וְֽאַל־תַּשְׁלֶט־בִּ֥י כָל־אָֽוֶן׃פְּ֭דֵנִי מֵעֹ֣שֶׁק אָדָ֑ם וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה פִּקּוּדֶֽיךָ׃פָּ֭נֶיךָ הָאֵ֣ר בְּעַבְדֶּ֑ךָ וְ֝לַמְּדֵ֗נִי אֶת־חֻקֶּֽיךָ׃פַּלְגֵי־מַ֭יִם יָרְד֣וּ עֵינָ֑י עַ֝֗ל לֹא־שָׁמְר֥וּ תוֹרָתֶֽךָ׃צַדִּ֣יק אַתָּ֣ה יְהוָ֑ה וְ֝יָשָׁ֗ר מִשְׁפָּטֶֽיךָ׃צִ֭וִּיתָ צֶ֣דֶק עֵדֹתֶ֑יךָ וֶֽאֱמוּנָ֥ה מְאֹֽד׃צִמְּתַ֥תְנִי קִנְאָתִ֑י כִּֽי־שָׁכְח֖וּ דְבָרֶ֣יךָ צָרָֽי׃צְרוּפָ֖ה אִמְרָתְךָ֥ מְאֹ֗ד וְֽעַבְדְּךָ֥ אֲהֵבָֽהּ׃צָעִ֣יר אָנֹכִ֣י וְנִבְזֶ֑ה פִּ֝קֻּדֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃צִדְקָתְךָ֣ צֶ֣דֶק לְעוֹלָ֑ם וְֽתוֹרָתְךָ֥ אֱמֶֽת׃צַר־וּמָצ֥וֹק מְצָא֑וּנִי מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃צֶ֖דֶק עֵדְוֺתֶ֥יךָ לְעוֹלָ֗ם הֲבִינֵ֥נִי וְאֶחְיֶֽה׃קָרָ֣אתִי בְכָל־לֵ֭ב עֲנֵ֥נִי יְהוָ֗ה חֻקֶּ֥יךָ אֶצֹּֽרָה׃קְרָאתִ֥יךָ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וְ֝אֶשְׁמְרָ֗ה עֵדֹתֶֽיךָ׃קִדַּ֣מְתִּי בַ֭נֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּ֑עָהלדבריךלִדְבָרְךָ֥יִחָֽלְתִּי׃קִדְּמ֣וּ עֵ֭ינַי אַשְׁמֻר֑וֹת לָ֝שִׂ֗יחַ בְּאִמְרָתֶֽךָ׃ק֭וֹלִי שִׁמְעָ֣ה כְחַסְדֶּ֑ךָ יְ֝הוָ֗ה כְּֽמִשְׁפָּטֶ֥ךָ חַיֵּֽנִי׃קָ֭רְבוּ רֹדְפֵ֣י זִמָּ֑ה מִתּוֹרָתְךָ֥ רָחָֽקוּ׃קָר֣וֹב אַתָּ֣ה יְהוָ֑ה וְֽכָל־מִצְוֺתֶ֥יךָ אֱמֶֽת׃קֶ֣דֶם יָ֭דַעְתִּי מֵעֵדֹתֶ֑יךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם יְסַדְתָּֽם׃רְאֵֽה־עָנְיִ֥י וְחַלְּצֵ֑נִי כִּי־תֽ֝וֹרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃רִיבָ֣ה רִ֭יבִי וּגְאָלֵ֑נִי לְאִמְרָתְךָ֥ חַיֵּֽנִי׃רָח֣וֹק מֵרְשָׁעִ֣ים יְשׁוּעָ֑ה כִּֽי־חֻ֝קֶּיךָ לֹ֣א דָרָֽשׁוּ׃רַחֲמֶ֖יךָ רַבִּ֥ים ׀ יְהוָ֑ה כְּֽמִשְׁפָּטֶ֥יךָ חַיֵּֽנִי׃רַ֭בִּים רֹדְפַ֣י וְצָרָ֑י מֵ֝עֵדְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א נָטִֽיתִי׃רָאִ֣יתִי בֹ֭גְדִים וָֽאֶתְקוֹטָ֑טָה אֲשֶׁ֥ר אִ֝מְרָתְךָ֗ לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃רְ֭אֵה כִּי־פִקּוּדֶ֣יךָ אָהָ֑בְתִּי יְ֝הוָ֗ה כְּֽחַסְדְּךָ֥ חַיֵּֽנִי׃רֹאשׁ־דְּבָרְךָ֥ אֱמֶ֑ת וּ֝לְעוֹלָ֗ם כָּל־מִשְׁפַּ֥ט צִדְקֶֽךָ׃שָׂ֭רִים רְדָפ֣וּנִי חִנָּ֑םומדבריךוּ֝מִדְּבָרְךָ֗פָּחַ֥ד לִבִּֽי׃שָׂ֣שׂ אָ֭נֹכִֽי עַל־אִמְרָתֶ֑ךָ כְּ֝מוֹצֵ֗א שָׁלָ֥ל רָֽב׃שֶׁ֣קֶר שָׂ֭נֵאתִי וַאֲתַעֵ֑בָה תּוֹרָתְךָ֥ אָהָֽבְתִּי׃שֶׁ֣בַע בַּ֭יּוֹם הִלַּלְתִּ֑יךָ עַ֝֗ל מִשְׁפְּטֵ֥י צִדְקֶֽךָ׃שָׁל֣וֹם רָ֭ב לְאֹהֲבֵ֣י תוֹרָתֶ֑ךָ וְאֵֽין־לָ֥מוֹ מִכְשֽׁוֹל׃שִׂבַּ֣רְתִּי לִֽישׁוּעָתְךָ֣ יְהוָ֑ה וּֽמִצְוֺתֶ֥יךָ עָשִֽׂיתִי׃שָֽׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי עֵדֹתֶ֑יךָ וָאֹהֲבֵ֥ם מְאֹֽד׃שָׁמַ֣רְתִּי פִ֭קּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶ֑יךָ כִּ֖י כָל־דְּרָכַ֣י נֶגְדֶּֽךָ׃תִּקְרַ֤ב רִנָּתִ֣י לְפָנֶ֣יךָ יְהוָ֑ה כִּדְבָרְךָ֥ הֲבִינֵֽנִי׃תָּב֣וֹא תְּחִנָּתִ֣י לְפָנֶ֑יךָ כְּ֝אִמְרָתְךָ֗ הַצִּילֵֽנִי׃תַּבַּ֣עְנָה שְׂפָתַ֣י תְּהִלָּ֑ה כִּ֖י תְלַמְּדֵ֣נִי חֻקֶּֽיךָ׃תַּ֣עַן לְ֭שׁוֹנִי אִמְרָתֶ֑ךָ כִּ֖י כָל־מִצְוֺתֶ֣יךָ צֶּֽדֶק׃תְּהִֽי־יָדְךָ֥ לְעָזְרֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ בָחָֽרְתִּי׃תָּאַ֣בְתִּי לִֽישׁוּעָתְךָ֣ יְהוָ֑ה וְ֝תֽוֹרָתְךָ֗ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃תְּֽחִי־נַ֭פְשִׁי וּֽתְהַֽלְלֶ֑ךָּ וּֽמִשְׁפָּטֶ֥ךָ יַעֲזְרֻֽנִי׃תָּעִ֗יתִי כְּשֶׂ֣ה אֹ֭בֵד בַּקֵּ֣שׁ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י מִ֝צְוֺתֶ֗יךָ לֹ֣א שָׁכָֽחְתִּי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אשרי תמימי דרך. שהם תמימים ושלמים ההולכים בתורת ה' אפילו בדרך הלוכם מהרהרים בתורה ולא סגי להו בתורה כי גם טורחים לקיים מצות וממתינים אימתי יבואו לידם לקיים וזהו אשרי נוצרי עדותיו ששומרים המצות כשיבואו לידם א"נ נוצרי עדותיו על הלאוין ידבר שהם שומרים הלאוין בכל לב ידרשוהו לקיים העשין. א"נ שכל חפצם ורצונם בין בתלמוד תורה בין במצות הוא לעשות נחת רוח לפניו וז"ש בכל לב ידרשוהו דייקא להקב"ה וכל מעיינם בו. אודך ביושר לבב בשני לבבות כמו שאמרו רז"ל בשני לבבך שני ביתי"ן מורים בשני יצרים כי בית באת בש הוא שי"ן וש' גימטריא יצר. משם האר"י ז"ל:בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך. אפשר דהמקיים מצות כתקנן בכל כחו וכונתו יש לו כמה שכר בעה"ז ובעה"ב וז"ש בכל לבי דרשתיך כאשר לפניך גלוי וידעתי כי רב טובך משלם שכר גדול. ואני איני רוצה שום שכר אלא שלא אבא בשוגג לעבור על המצות וז"ש אל תשגני ממצותיך. ואפשר לרמוז כי ר"ת בדל אמת רמז שאם יהיה עניו וישים עצמו כמו דל אז יכוין אל האמת כמ"ש גבי בית הלל:בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון. אפשר לרמוז כי ר"ת ששתי כעל כל הון גימטריא משה כי כל ת"ח מופלג ולומד תורה לשמה מאיר בו ניצוץ משה רבינו ע"ה וז"ש משה שפיר קאמרת ויאמר דוד רמז דבר זה שזכיתי דניצוץ משה רבינו ע"ה מאיר בי על זה שש אנכי כעל כל הון:בפקודיך אשיחה ואביטה ארחתיך. אפשר דיש ללמוד דגדול כח הדבור שאנו רואים דהקב"ה אומר כששואלים טיפה זו מה תהא עליה חכם או טפש עשיר או עני וכיוצא אבל צדיק ורשע לא קאמר דדיבורו הוי מעשה ואע"ג דהכל גלוי לפניו. הדבור רצה הקב"ה להגדיל מעלתו ומשם למדנו כמה גדול כח הדבור וכמו שהוכיח כן הרב דעת חכמה. ולזה הלומד תורה צריך להוציא בשפתיו כי הדבור הוא חשוב ויש לו יתרון וכן אמרו הקול קול יעקב. וז"ש בפקודיך אשיחה בקול ודבור. וכי תימא גם להרהר בדברי תורה הוא דבר גדול לז"א ואביטה ארחותיך אני רואה דרכיך שאתה אומר חכם וטפש וכיוצא ואין אתה אומר צדיק ורשע ש"מ שהדבור רצית שיהיה לו מעלה גדולה לכן בפקודיך אשיחה:גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. אפשר במ"ש פ"ק דעירובין דיצאת ב"ק ואמרה הלכה כבית הלל והטעם מפני שהיו נוחין ועלובין וכו' והקשה מרן ז"ל בספר כללי הגמרא דהענוה היא ממעלות המדות ואטו בשבילה ישתנה הדין ותירץ מרן ז"ל דבזכות הענוה יכוונו לומר האמת עכ"ד ודברי רבינו חיים וקיימים כי נודע דהקושיות שיש בהלכה הוא מאחיזת הסט"א וגם דזמנין דניצוצי ההלכה נאחזים ח"ו בסט"א וצריך כח גברא לבררם ולכוין אל האמת וענוה הוא סגולה לכפר העונות ומי שהוא עניו מעלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות ואין הסט"א שולט בו א"כ מי שהוא עניו הוא נקי מהעונות ונעשה גופו בית המקדש כאלו מקריב כל הקרבנות ואין סט"א שולט בו ולכך מכוין אל האמת וגם שהעניו הוא מרכבה לשכינה והלכה רומז לשכינה ה' כלה ואמטול הכין מכוין לאמיתה של תורה. וזה רמז עיני ואביטה נפלאות ר"ת ענו דע"י הענוה אכוין אל האמת ואביטה נפלאות מתורתך דכך היא המדה למי שהוא ענו. ובכלל הענוה לומר הדבר ברמז הלא בראשי תיבות כי הוא היודע ובוחן לבות ועוד רמז שיבין רזי התורה המכוונים לאצילות והראיה היא באצילות וז"ש גל עיני ואביטה דייקא בסוד הראיה נפלאות מתורתך רזין עלאין עלה בכב"ש כבשי דרחמנא. ועוד רמז ס"ת עיני ואביטה י"ה דהעניו שם י"ה שומרו עזרו ומגינו. גם רמז שע"י לימוד התורה בענוה יבא משיח בן דוד ורמז ואביטה נפלאות מתורתך ס"ת משיח בן דוד עם הכולל. גם הוא שם תכ"ה שם מע"ב שמות המסוגל להצלה. וז"ש גר אנכי בארץ ושם הזה יצילני ומ"כ להרב ישראל הכהן ז"ל הזקן מרבני עה"ק חברון תוב"ב שרמז בפסוק כדבר הזה תדברון ר"ת כה"ת שזה יכונו כשילכו אל עשו וז"ש אל עשו במוצאכם אותו שבזה ינצלו מידו עד כאן לשונו. ועוד אפשר לרמוז מ"ש הרמב"ם ז"ל דהיגיעה והחשק שתים כהלכתן להשיג המבוקש וראשי תיבות גל עיני ואביטה נפלאות הוא עונג רמז שהוא מתענג בתורה לרוב חשקו וזה יועיל גם דרך טבע להשיג האמת וז"ש גל עיני ואביטה כי גדול חשקי בתורה:דבקה לעפר נפשי. ס"ת גימטריא גבורה עם הכולל אפשר דר"ל כי בהכנעה יתמתקו הגבורות ויסתם פי המקטרג ואז חייני כדברך. דרכי ספרתי ותענני למדני חקיך אפשר במ"ש המקובלים כי קודם הלמוד יאמר וידוי ועי"ז יעבור המסך המבדיל בינו לתורה. ורז"ל במדרש שוחר טוב אמרו דרכי ספרתי שאמר וידוי ע"ש וז"ש דרכי ספרתי שאמרתי וידוי א"כ למדני חקיך:דלפה נפשי מתוגה. פירש בספר ארץ החיים מחמת חטא בת שבע אך קיימני כדברך שאמרת שלא אעמוד בנסיון והוצרכתי לחטוא למען תצדק בדברך עכ"ל ולי הדל אפשר לרמוז פירוש ואשיחה בנפלאותיך דלפה נפשי מתוגה קיימני כדברך במ"ש רז"ל במדרש שוחר טוב דכל מי שיספר נסים שעשה הקב"ה לישראל הקב"ה עושה לו נס ואפשר שז"ש ואשיחה בנפלאותיך וספרתי נפלאות שעשית עם ישראל ולכן הגם כי דלפה נפשי מתוגה על ענין ב"ש קיימני כדברך ועשה לי נס והצילני כי כן דרכך לעשות חסד כשמספרים נפלאותיך:הורני ה' דרך חקיך. במצות שהם חקים בלי טעם. ואצרנה עקב מצות שאדם דש בעקב. מפרשים. א"נ ואצרנה לתורה עד הסוף וזהו עקב:הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע. יש מי שפירש דנקט לשון זה לרמוז כי הוא נשען בזכות אברהם יצחק יעקב דאותיות שניות דשם קדוש שלהם הוא בצע והוא ר"ת בקר צהרים ערב ובעי ומתחנן הט לבי אל עדותיך תדיר בקר צהרים ערב בזכות אברהם יצחק יעקב ע"ה. העבר עיני מראות שוא ולא כמו שהיה דחזיתה לבת שבע דהויא חפיא רישא והוא מתודה ומבקש דה' יגמור בעדו מאחר שקדם התעוררות שלי בדרכיך חייני:ויבאני חסדיך ה'. שהבטחתני ליתן אות בחיי שלמה בני שיראו שנאי ויבושו וידעו שמחלת לי אע"פ שלא נעשה בחיי ואשיבה חורפי דבר כי בטחתי בדבריך שהבטחתני. מפרשים:ואתהלכה ברחבה וכו'. אפשר דר"ל דהיה מפלפל בתורה על דרך מאי דשקיל וטרי בתורת כהנים להוציא הדבר לאמיתו. ונתן טעם כי פקודיך דרשתי במדות שהתורה נדרשת. ולכן ואדברה בעדותיך נגד מלכים מלכי רבנן ולא אבוש לפי שכבר עמדתי על עומק הדבר ועל פי המדות וסדר הלמודים והיו לאחדים:ואשא כפי אל מצותיך. יש מי שפירש לקנותם בממון וכמ"ש בזהר הקדוש דצריך לקנות המצות בממון וישתדל להדור מצוה. ותלמוד תורה אשיחה בחקיך תורה שבעל פה כדת מה לעשות:זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני. יש מי שפירש זכור דבר לעבדך שאמרת בחיי בנך אני מודיע עכ"ד ולפי זה אני הדל מפרש הכתוב אח"כ זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני והוא במ"ש במדרש דכשהביא שלמה ע"ה הארון של דוד הע"ה לבית המקדש אמרו באותה שעה חיה דוד ממש וז"ש זאת נחמתי בעניי שהי"ל צער ממה שאמרת בחייך איני מודיע וזאת נחמתי כי כשהודעת הדבר בחיי שלמה בני אמרתך חייתני ממש דברוח הקדש ידע דבו בפרק יחיה ממש והוא נחמה גדולה. א"נ אפשר דהשני דברים היו לו לדוד הע"ה למשען ומבטח אחת שהקב"ה אמר כי ראיתי בבניו לי מלך וכל מקום שנאמר לי הוא לעולם והשנית וה' עמו אפשר שכינה עמו ובא לידי חטא ופירשתי בעניותי דאויביו היו מתלוצצים על זה וזהו שאמר הכתוב במזמור כ"ב כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה יניעו כלומר כל רואי ילעיגו לי על מה שאני בוטח על תיבת לי שאמר ה' כי ראיתי בבניו לי מלך והם מלעיגים ועוד יפטירו בשפ"ה גימטריא שכינה שאמרו שכינה עמו והוא חוטא ועל זה יניעו ראש. וז"ש זכר דבר לעבדך שאמרת לי מלך ומענותנותו מטמין ברמ"ז ולא אמר בפירוש. זאת נחמתי בעניי זאת היא השכינה כמ"ש בזהר הקדוש והיא נחמתי שאיני בא לידי חטא כי אמרתך שאמרת לי חייתני זדים הליצוני עד מאד על שני דברים אלו וכמ"ש ילעיגו לי יניעו ראש יפטירו בשפה היא השכינה מתורתך לא נטיתי שכך היא המדה דכל מקום שנאמר לי הוא לעולם כשם שנאמר בישראל ובכהנים:חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך. אפשר דרצה לרמוז דהוא עובד שלא ע"מ לקבל פרס ואפילו שכר העה"ב בג"ע כמ"ש הרב עיר וקדיש מהרח"ו ז"ל דזהו שלא על מנת לקבל פרס אפילו בג"ע. וז"ש חלקי לא יש לי שום חלק כי אם לשמור דבריך וזהו חלקי ומאחר שאין לי מעשים כי הכל שלך חיליתי פניך בכל לב כדל שואל ששואל מתנת חנם כאמרתך שאמרת וחנותי את אשר אחון מאוצר מתנת חנם:חשבתי דרכי. כמ"ש רז"ל במדרש רבה פרשת בחקותי שהיה אומר למחר אלך לטרטיאות וכו' והיה הולך לבה"מ ואשיבה רגלי אל עדותיך ועם כל זה שהייתי זהיר ושקוד בלימוד. חשתי ולא התמהמהתי חשתי לקיים מצוה ולא התמהמהתי בטענה שאני כבר עוסק בתורה ואין להפסיק. רק פסקתי מתלמוד תורה לקיים מצוה וכי תימא מאי שנא מדאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה לז"א לשמור מצותיך שאם לא אפסוק מהתורה איני מקיים מצות כלל וכן כתבו בפירוש הראב"ד והרא"ש והר"ן ז"ל ודלא כמ"ש קצת אחרונים וכמו שכתבתי אני בעניי באורך במ"א בס"ד:חבלי רשעים עודוני. שללוני כמ"ש רד"ק ז"ל דעבירה מכבה מצוה. אמנם תורתך לא שכחתי ועבירה אינה מכבה תורה. חצות לילה וכו' והקם בחצות מודיעין לו בסתר חטאתיו כמ"ש בזהר הקדוש או הודע אליו חטאתו שהיא השכינה ואפשר לרמוז או גימטריא ז' שהוא מלכות השכינה ותודיעני פרטי חטאתי ואשובה כי בקומי בחצות חבר אני לכל אשר יראוך כבר והם הצדיקים בג"ע כמ"ש בזה"ק ולשומרי פקודיך הם הצדיקים בעה"ז וע"י קימת חצות חסדך ה' מלאה הארץ מלכות שיושפעו החסדים לשכינה ובעבור זה חקיך למדני:טוב עשית עם עבדך. אפשר דמלכות מדברת על דרך דזמנין מפרשי בזהר הקדוש וזאת אומרת טוב עשית עם עבדך דנשמת הצדיקים הם מ"ן וידוע דר"ת ס"ל דכשאומר עם הוא העיקר כמו שכתבו התוספות משמו ה' כדברך המ"ן כח דכורא על דרך היסוד המזדווג. וא"ש ההי"ב:טרם אענה אני שוגג ועתה אמרתך שמרתי. אפשר דאיירי בשב מיראה דזדונות נעשות כשגגות ואחר דשב מאהבה נעשות כזכיות וזה רמז טרם אענה לומר וידוי על שגגות הנשארות בשובי מיראה אני שוגג יש לי חטאים שהם שגגות. ועתה אין ועתה אלא תשובה ששבתי מאהבה ועשיתי דברים יתירים. הזדונות נעשות כזכיות וחשוב כאלו אמרתך שמרתי דנעשות זכיות:טוב אתה ומטיב למדני חקיך. כלומר ידעתי מענותנותך וצדקתך ומה רב טובך אבל מה שאמרתי אמרתך שמרתי כי נעשו זכיות אינו שאני רוצה לשלם לי. רק חקיך למדני כי זהו כל תכלית שלי לעשות נחת רוח לפניך וחקיך למדני:ידיך עשוני ויכוננוני. פירוש ולכן חוסה על עמלך הבינני שיהיה לי שכל ואלמדה מצותיך וקרי ביה ואלמדה לאחרים וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. יריאיך יראוני וישמחו דכל הרואה דוד המלך זוכר תלמודו כמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ואני בעניותי מוסיף כי לדברך פירוש זיווגך יחלתי וברית אקרי זכור כמ"ש בזהר ח"ב דף כ"ו וגם בזיווג קבה"ו יש מוחין דאו"א דשם הזכירה ולכך זוכרים תלמודם. ומלכות נקראת שמחה ולכך שמחים. ידעתי ה' כי צדק משפטך וחטאתי בענין ב"ש ופגמתי באמונה מלכות ולכך עיניתני וכמ"ש בזהר דמשו"ה לא אערע בבאר. יהי חסדך כאמרתך לעבדך על ידי נתן גם ה' העביר חטאתך לא תמות. א"נ כאמרתך דלא מצינא למיקם ודיבורו גזרה כמ"ש באורך במ"א בס"ד. יבואוני רחמיך. כי תורתך שעשועי ואם היה ח"ו גזרה היה בטול תורה כמ"ש הרמב"ם. יבושו זדים וכו' ואני אשיח בפקודיך:כלתה לתשועתך נפשי לדברך יחלתי. אפשר דהכונה דכל שאנו מתפללים על הגאולה לא לנו אלא לתשועתך דייקא שכ"י השכינה בגלות. ואני מצפה שתהיה סיהרא באשלמותא ויהיה זיווג תדיר וזהו לדבר"ך יחלתי כלו עיני לאמרתך פירשו המפרשים שאמרת כל היו"ם דוה והן בעון עברו כמה וכמה אחר האלף וכלו עיני לאמר מתי תנחמני:כרו לי זדים שיחות וכו'. אפשר דהכונה שאמר דואג לשאול על דוד וה' עמו. כל מצותיך אמונה פירוש כל הלאוין מצות ל"ת הם במלכות וז"ש כל מצותיך אמונה ואם מ"ש דואג לשאול וה' עמו סובר שהוא אמת שקר רדפוני דודאי אם שכינה עמי לא אפשר שחטאתי ולמה ירדפוני אלא מוכרח דדואג סובר וה' עמו שקר כי אין השכינה עמו ואמר כן לשאול כדי שיתקנא עליו ויהרגהו וזהו שאמר כרו לי זדים שיחות לומר מה שסובר שהוא שקר כדי שיתקנא אשר לא כתורתך לשה"ר ושקר לפי דעתו. והראיה שאם הוא אמת כל מצותיך אמונה שהיא השכינה כלומר כל הלאוין הם בה ואם עבר על לאו אינה עמו וא"כ שקר רדפוני. ומוכרח דאעיקרא מ"ש וה' עמו סובר שהוא שקר ולא אמר אלא כדי שיתקנא שאול וע"ז התפלל שקר רדפוני עזרני:כמעט כלוני בארץ. אפשר עם מ"ש רז"ל דדואג אמר דמיכל אשת דוד אינה צריכה גט דהוא מורד במלכות וחייב מיתה והו"ל כאלו מת וז"ש כמעט כלוני בארץ שכבר אני מת. ואני לא עזבתי פקודיך ואני רואה כמה שטיות וטעיות. ולכן כחסדך חייני ואשמרה עדות פיך:לעולם ה' דברך. ס"ת מכה שאם נגזרה איזה גזרה שלא תבא על דרך שפירשו הראשונים:לדור ודור אמונתך. שהיא השכינה כלומר שתהיה השראת שכינה בארץ שזהו קיום העולם דהנשמה יריאה לחטוא דאע"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי וז"ש כוננת ארץ ותעמוד כמ"ש משם הרב מהר"א מונסון. לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי יש מי שפירש כי העני אין ידו משגת לקרבן. אך עוסק בתורה וחשוב כקרבן עכ"ד ואפשר לפרש דהחכמה אמרה הנפש החוטאת היא תמות והנבואה אמרה חטאים תרדף רעה והתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר וז"ש לולי תורתך שעשועי ואמרה שהחוטא יביא קרבן ויתכפר אז אבדתי בעניי שחטאתי ועברתי על מצות ה' שהוא העוני אמיתי. א"נ דהיצה"ר הוא אש ומסית ומדיח היס"ת כפול ובפרט לת"ח וכ"ש לדהע"ה שקודם שנולד עתה היה נאחז בסבך של סט"א וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל אך ה' ברחמיו אמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין דהתורה מבטלת יצה"ר וז"ש לולי תורתך שעשועי שאני מתעסק בה אז אבדתי בעניי דהיצה"ר מתגבר עלי:מה אהבתי תורתך. אפשר דהכונה מה אהבתי תורתך ואני אוהב מצד שהיא תורתך ואני עוסק בה לשמה כל היום היא שיחתי דתלמוד גדול. מאויבי שאינם לומדים לשמה תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי אך הרשעים הסט"א לוקחת תורתם ומצותם אך תורה שאני לומד לשמה לעולם היא לי ותחכמני. ומשום דאפשר דכשלומד לעצמו מעשה עדיף כסברת רש"י סוף פ"ק דקמא. לז"א מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי אפילו כשהייתי תלמיד דתלמוד גדול. וכי תימא מאן מוכח לז"א מזקנים אתבונן רמז זקנים שהיו מסובין ונשאלה שאלה לפניהם ואמרו תלמוד גדול והיינו מה שהוכיח ר"ת כמ"ש התוספות שם. והטעם כי פקודיך נצרתי דעל ידי התלמוד עושה המצות כתקנן ומביא לידי מעשה. אמנם כל זה הוא למצות עשה אבל לכ"ע צריך יראת חטאו קודמת לחכמתו כמ"ש הרב מהר"ש יפה ביפה מראה פ"ק דפאה וז"ש מכל ארח רע כליתי רגלי שהייתי מתרחק מסרך עבירה למען אשמור דבריך דהשמר הוא ל"ת והי"ל יראה פנימית יראת הרוממות לשמור דבריך דוקא לעשות נ"ר לפניו. ואם הייתי עוסק במצוה אז ממשפטיך לא סרתי לקיים מצוה אחרת דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדכתיב בלכתך בדרך בלכת דידך מחייבת הא דמצוה פטירת וזהו כי אתה הורתני:מה נמלצו לחכי אמרתך. יותר מדבש לפי מתוקה יותר מהדב"ש שהוא עדיין בפי. ומאשר יקרה התורה מאד מפקודיך אתבונן לכל מה שאני רוצה כי לא תחסר כל ובה כלולות כל הטוב שבחכמות על כן שנאתי כל ארח שקר ספרים החיצונים כי הטוב שבהם כלול בתורה:נר לרגלי דברך. פירשו רז"ל כי נר מצוה ומגינה לפי שעה ואור היא התורה מאירה לעולם ורמוז בזה כי עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. ואפשר לרמוז כי ר"ת נר לרגלי דברך ואור הוא נולד שם רמז דמצוה גוררת מצוה וכאלו נולד מצוה אחרת דמצוה גוררת מצוה נשבעתי ואקיימה וכו'. הגם דמושבע ועומד מהר סיני דשם היו נשמות ישראל. וגם משביעין אותו בבטן אמו. השבועה בהר סיני היה על הנשמה לבדו ושבועה בבטן היה לגוף ונפש כאחד. וזו שבועה להזדרז לעשות סייגים וכמ"ש בעניותנו בדרושים בס"ד:נפשי בכפי תמיד. פירש בספר ארץ החיים כי בשרטוטי היד יכולים לראות המאורעות אך תורתך לא שכחתי ובזכות התורה יכול להשתנות השרטוטים:נחלתי עדותיך לעולם. אפשר לומר דאמרו בירושלמי פ"ח דבתרא מורשה דאגה שנשכח התורה לז"א נחלתי עדותיך ומורשה לשון ירושה שאני מיחד קבה"ו ועי"ז לא אשכח וזה רמז כי ששון יסוד לב מלכות יוד חכמה המ"ה גימטריא ן' רמז לחמשים שערי בינה ולפי פשוטו פירשו המפרשים נחלתי עדותך לעולם ולא אשכח והטעם כי ששון לבי המה ומי שלומד מאהבה אינו שוכח:סעפים שנאתי ותורתך אהבתי. יש מי שפירש כל מחשבות העולם שנאתי חוץ ממחשבות התורה אהבתי עכ"ד. ולפי זה אפשר להמשיך פסוק סתרי ומגיני אתה כי הנה אמר דמחשבות התורה אוהב וא"כ גם כשאינו לומד מחשב בדברי התורה ובזה ניצול מיצה"ר דבעידנא דעסיק בה אגוני ואצולי וגם דלא עסיק הרי הוא מחשב בתורה ונחשב דעסיק בה וכמ"ש התוספות פ"ג דסוטה במ"ש הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם דסתם ת"ח דהגיע להוראה הוא מהרהר בד"ת וז"ש ותורתך אהבתי דחושב מחשבות בתורה. ובזה סתרי ומגיני אתה על דרך אגוני ואצולי דמחשבת התורה הו"ל כעוסק בה. ועוד לדברך יחלתי דאני ממתין תכף לעסוק בתורה ממש. וא"כ סורו נא ממני מרעים הסט"א יצה"ר ואצרה מצות אלהי. סמכני כאמרתך ואחיה ואל תבישני משברי. אפשר במ"ש מחשבה מועלת לדברי תורה וכתבו התוספות דאם לומד לשמה אין המחשבה מועלת וז"ש סמכני כאמרתך ואחיה שהבטחתנו דהלומד תורה לשמה יוסיפו לו שנות חיים. וכיון שאני לומד לשמה אל תבישני משברי דיש בדעתי ללמוד כך או לקיים מצות אל תבישני דמחשבה מועלת דכשהוא לשמה אין המחשבה מזקת ואם כן מה שאני ממתין ויש בדעתי ללמוד או לקיים מצות אל תבישני:עשיתי משפט וצדק. אפשר דהיה מכוין ליחד קב"ה ושכינתיה וז"ש עשיתי משפט ת"ת וצדק מלכות וכל כונתי ליחדם. בל תניחני לעושקי הסט"א שלא תשלוט בי ערוב עבדך לטוב וכו' אפשר בדיחותא קאמר והכונה שיכריז הזהרו בו ובתורתו ע"ד שאמרו בסוף קדושין אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו בר"מ ותורתו הוינא משוה לדמך תרתי מעי וז"ש אל יעשקוני זדים שתעשה באופן דאל יעשקוני. עיני כלו לישועתך כי כל מעייני לתשועתך שהשכינה לא יהיה לה צער ח"ו וכל מגמתי לאמרת צדקך שהיא השכינה ליחדה וז"ש ולאמרת צדקך ע"ד ראוה מדברת. עשה עם עבדך כחסדך וחקיך למדני שאדע דיני מצותיך בשלימות ודקדוקיהם. עבדך אני הבינני לאחר שידעתי דיני המצות כתקנן הפלא חסדיך להבינני טעמן ונימוקן וסודם וז"ש הבינני להבין להשכיל פנימיות עיקרן וסודן ואדעה עדותיך ידיעה ודאית. עת לעשות לה' הפרו תורתך לקיים מצוה כמש"ל דלא דמי לעוסק במצוה פטור מן המצוה. על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז דאני רואה יקר תפארת גדולת המצוה שמבטל תורה לקיימה:פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי. אפשר לרמוז על כן גימטריא ס"ת אברהם יצחק ישראל כלומר בזכות אבות נצרתם נפשי. פתח דבריך יאיר שרמזת האבות כמ"ש בהבראם באברהם. וגם בהבראם הוא צירוף בר מאה רמז ליצחק שנולד בר מאה לאברהם. וכן בראשית הוא ברא תיש. גם ישראל ע"ב ש' בגימטריא בראשית וזה רמז פתח דבריך לרמוז האבות כי בזכותם מבין פתאים. ואחר שידעתי שזכות האבות בעזרי. מצד עצמי אני מראה בעצם פי פערתי ואשאפה כמשתוקק מאד כי למצותיך תאבתי. ומאחר שאני מוסיף חשק ואהבה באמת כאשר גלוי וידוע לפניך במדת טובך פנה אלי וחנני וכו':פדני מעושק אדם ואשמרה פקודיך. אפשר במ"ש רז"ל ויהי דוד עושה משפט וצדקה שהיה עושה משפט לזה שהיה מחייב בעל דינו לשלם לו. ואם לא היה לו לשלם עושה עמו צדקה ונותן לו שישלם לבעל דינו. אך מזה נפיק חורבא דשני הדיוטות יעשו קנוניא ויבואו לדין ויתחייב האחד ודהע"ה יתן לו שאין לו לשלם ואחר כך יחלקו ביניהם ולזה אפשר שהיה דוד הע"ה מתפלל פדני מעושק אדם שלא יעשו קנוניא ואשמרה פקודיך לעשות צדקה עם הצריך לה:פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך. הראשונים פירשו במ"ש האי דעדיפנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואלו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי להכי שאל פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך:צדיק אתה ה' וישר משפטיך. במה שיש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו כי הכל בצדק ומשפט ורחמים. ונודע כי אתה רומז לחסד כמו שאמרו בזהר הקדוש ושם הויה ב"ה מדת רחמים וז"ש צדיק במה שעושה חסד וישר משפטיך במה שעושה דין:צוית צדק עדותיך ואמונה מאד. אמרו רז"ל במדרש שוחר טוב מהו צוית צדק צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שנתן להם את התורה וכן הוא אומר ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו מה כתיב אחריו וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות לכך נאמר צוית צדק עדותיך מהו ואמונה מאד אמונה זו תורה שהיא גדולה שבה ברא הקב"ה את עולמו ובה נשבע וכו' לכך נאמר ואמונה מאד עכ"ל. ואפשר לרמוז במ"ש המפרשים דמלאכי השרת היו רוצים התורה מדינא דבר מצרא. אך לא זכו מפני שהם אין להם בתורה אלא הסוד אך פשט התורה לא תרצח לא תנאף וכיוצא לא שייך בהם וישראל שייכי בפשט ובסוד ואיכא פסידא דמוכר ואין כאן דינא דבר מצרא וז"ש צוית צדק צדקה עשה עמנו שנתן לנו התורה וכי תימא מה צדקה שייך במה שאינו דין שהמלאכים יש להם טענת דינא דבר מצרא. לז"א ואמונה מאד ואמונה שהיא התורה מאד יש בה פשט וסוד והרבה כוללת והמלאכים לא שייכי בכל חלקי התורה משא"כ ישראל ולזה צוית לישראל וצדקה עשה עמנו. ובכתוב אפשר לרמוז במ"ש רז"ל דשכר מצות בהאי עלמא ליכא וכתבו המפרשים דהמצות ציונו ע"י משה רע"ה וע"י שליח ליכא בל תלין. אך אנכי ולא יהיה לך ששמענו מפיו יתברך כביכול הוא פורע בעה"ז וז"ש רז"ל כל מה שישראל אוכלים בעה"ז הוא בשכר האמונה כלומר מה שישראל אוכלים בעה"ז אף דשכר מצות בהאי עלמא ליכא הוא בשכר האמונה שמקיימין אנכי ולא יהיה לך ששמענו מפיו יתברך ואלו פורע בעה"ז עכ"ד וז"ש צוית צדק עדותיך והיה ע"י שליח ושכר מצות בהאי עלמא ליכא ולא תימא א"כ במה נתפרנס בעה"ז לז"א ואמונה מאד בשכר אמונה דהיינו אנכי ולא יהיה לך מאד נותן שכר בעה"ז דשמענו מפיו יתברך:קראתי בכל לב ענני ה'. אפשר במ"ש רז"ל אם התפלל ולא נענה יעסוק בתורה שנאמר ועץ חיים תאוה באה וז"ש צדק לעולם הבינני ואחיה קראתי בכל לב ענני כיון שאני עוסק בתורה וגם קראתי בכל לב בכל כונה ודעת לזה ענני וגם אני שואל במדת רחמים וז"ש ענני ה'. ועוד איני שואל לצורכי אלא חקיך אצורה:קרוב אתה ה' וכל מצותיך אמת. פירש בספר ארץ החיים קרוב אתה ה' וקשה כתיב בכל קראינו אליו וכתיב דרשו ה' בהמצאו ומסיק בעשרת ימי תשובה הקב"ה קרוב אפילו ליחיד ובתשרי שולט מדה שביעית ואמת זש"ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת זש"ה קרוב אתה ה' והטעם וכל מצותיך אמת א"כ מי שהוא בעל תורה ומצות נשמע תפלתו אפילו ביחיד שהוא עוסק בתורה ומצות הנקרא אמת עכ"ל ולפי דרכו אפשר לרמוז בפסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון כשהצבור מתפללים. אלהים ברב חסדך ענני אפילו ביחיד באמת ישעך שאני עוסק בתורה ובמצות שהם אמת:ראה עניי וחלצני כי תורתך לא שכחתי. אפשר במשז"ל דתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא אפילו בעידנא דלא עסיק בה כדעת רב יוסף פ"ג דסוטה וכבר כתבנו כמה זמני דבילקוט כ"י על פרשיות מועדים כמו פסיקתא רבתי מביא סברת רב יוסף בלשון שנו רבותינו ומאי דפריך עליה רבא בש"ס ומכח זה פליג שם בילקוט קאמר שנו רבותנו תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי מצלא ודואג ואחיתופל עסקי שלא לשמה עכ"ד. גם אמרו ז"ל דמי שהוא עניו באמת אין הסט"א שולט בו ואם נגזר עליו איזה גזרה מתבטלת וז"ש ראה עניי כלומר הכנעתי וענותנותי שהיא באמת כי אתה חוקר לב ולכן אומר ראה עניי אתה רואה כליות ולב ראה עניי שהיא באמת וחלצני מיצה"ר ומן האויבים כי תורתך לא שכחתי וע"י התורה מתבררים ניצוצי הקדושה וניטל חיות האויבים והמה כרעו ונפלו. וראה עניי שאיני סומך על לימודי ואני מתחנן בשביל הענוה וז"ש ראה עניי כי תורתך לא שכחתי ואיני שואל אלא על הענוה כי ידעת שהוא אמת כמו שאמר ראה עניי:ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך. אפשר במה שכתבנו בעניותנו בדרושים דפתח בראשית ברא אלהים ס"ת אמת ומלבד זה אמרו רז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וזה להורות שהתורה בין בתחילה שהוא בעה"ז בין בסוף שהוא לעה"ב אגוני מגנא ואצולי מצלא. וז"ש ראש דברך אמת כלומר ראש דברך בראשית היא התורה שהיא אמת ואהניא לעה"ז וגם אמת בס"ת ולעולם כל משפט צדקך בין בעה"ז ובין בעה"ב:שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. אפשר על אמרתך שאמרת דלא מצינא למיקם דבזה יש לי זכות דדיבורו הוי גזרה כמו שאמרו צדיק ורשע לא קאמר וכמו שפירשתי בעניותי מה שכתוב למען תצדק בדברך דבש"ס ובזהר הקדוש כבר פירשו כן למען תצדק בדברך. ואני בעניי דרך דרש כתבתי דלקושטא דמילתא אמרה דוד הע"ה. וכפ"ז אפשר דז"ש שש אנכי על אמרתך שאמרת שאיני יכול לעמוד בנסיון דזה מועיל מיהא לקבל תשובתי. א"נ אפשר במ"ש רז"ל דאמר שמשון ונפלתי ביד הערלים אפילו אין ביני לבינם אלא המילה כדאי שתציל אותי ופירש הרב עיר וקדיש כמהר"ר חיים הכהן ז"ל הרב המחבר טור ברקת בספר עטרת זהב כ"י דהכונה דהגם כי טמא ראש נזרו ולקח אשה מפלשתים ושכב עם נשג"ז ובעל בת אל נכר מ"מ אמר שמשון ס"ס חותם שלך עמי הוא כי אות הברית חותם הוא ולא בעבור החטא סר החותם שלך וכו' ע"ש ומשם נלמוד קצת ממעלת אות ברית ובפרט אם ישמור כדחזי וז"ש שש אנכי על אמרתך המילה כמשז"ל כמוצא שלל רב דאין קץ למעלות או"ת לטובה מאלפי רבבה. א"נ במ"ש דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אך השמחה שאדם שמח בתורה ובמצות זה נחשב למצוה רבה ואוכל שכרה בעה"ז ובזה פירש הרב זרע בירך עירוב פרשיות היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם והיה עקב אין והיה אלא לשון שמחה דבמה ששמח לקיים המצות ושמר ה' אלהיך לך וכו' וז"ש שש אנכי על אמרתך ואני יש לי שמחה בתורה ובמצות כמוצא שלל רב. וממילא אהניא השמחה ליטול עליה שכר בעה"ז. וכל קבל דנא שקר שנאתי ולא סגי השנאה אלא גם ואתעבה וזה מכח שתורתך אהבתי:תקרב רנתי לפניך וכו'. יש מי שפירש דהעונות מפסיקין לקבל התפלה כמ"ש עונותכם היו מבדילים ועל ידי התשובה יקרע ההבדל כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד והתשובה נקראת רנה כמ"ש בילקוט ואתחנן ע"פ וירא בצר להם בשמעו את רנתם וז"ש תקרב רנתי ע"י התשובה שנקראת רנה ג"כ תקרב לפניך ולא יהא מסך מבדיל עכ"ד. תהי ידך כביכול אפילו מדת הדין הרומז ליד שמאל תעזרני כי פקודיך בחרתי ואני רוצה לקיימם ומה שאני שואל עזר אינו לצורך גופי וגם לא לזכות נפשי שאני עושה לקבל פרס רק לקיים מצותיך ומאחר שכן אני שואל שאפילו מדת הדין תעזרני. תאבתי לישועתך ה' דוקא ולא לצורך גופי ונפשי. תחי נפשי ומה שאני שואל חיים אינו אלא להלל שמך:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך